סוד הקסם של הקולנוע האיראני
מה יש בקולנוע האיראני שמקסים את העולם, בצדק
כבר שנים, בעקביות, שבמאיות ובמאיות איראנים מוכיחים שגם תחת דיקטטורה וחברה שמרנית אפשר ליצור קולנוע נפלא. איך הם עושים זאת?
הסרט סוקר את אחת החידות המרתקות של עולם האמנות השביעית והאמנות בכלל: איך נוצר, בחברה שמרנית, סגורה ומבודדת, המלאה הצנזורה ובעונשים כבדים על כל חריגה או ביקורת, קולנוע כל כך משובח.
ויש קודם על להודות בכך שהקולנוע האיראני, כבר עשרות שנים ועם שורה ארוכה של במאים ובמאיות, מייצר סרטים מעולים בזה אחר זה. גדולי הבמאים בעולם מודים שהם שואבים מהם השראה. במאים כמו מרטין סקורסזה, פדרו אלמודובר, לארס פון טרייר ועוד.
השאלה אינה רק איך ניתן ליצור תחת תנאי דיקטטורה קולנוע משובח, אלא איך הוא נוצר שם מלכתחילה, שכן החברה עצמה שמרנית מאוד, לפחות במבט מבחוץ.
הסרט הזה, שנוצר על ידי בלוגר הקולנוע אוון צ׳סטר ונראה כמו הרצאה מוקלטת עם קטעים מסרטים המדגימים אותה, לא עונה על השאלה הסוציולוגית הנ״ל. במקום זאת, הוא מנתח את הסרטים ואת השפה הקולנועית שלהם, משווה ביניהם ומוצא קווים משותפים ושונים בין היוצרות והיוצרים לבין התקופות.
ככלל, הקולנוע האיראני מאופיין בעלילות פשוטות, לפעמים ממש מינימליסטיות. פעמים רבות, הגיבורים הם פשוטי עם או ילדים עניים. פערים חברתיים בין עשירים ועניים גם הם תופסים מקום מרכזי בסיפורים.
במאים איראניים עושים שימוש נרחב, לפעמים בלעדי, בכאלו שאינם שחקנים (non-actors). לפעמים הם עושים שימוש באנשים שמהווים את בסיס הסיפור עצמם, גם אם ביצעו דברים מביכים, כמו אדם שהתחזה לבמאי מפורסם ומגלם את עצמו מתחזה לאותו במאי בסרט עלילתי, יחד עם האנשים אותם הונה!
או אבא שכלא את בנותיו במשך שנים ובסרט על המקרה, לא רק בנותיו משחקות בו, אלא הוא עצמו, כדי שיוכל להראות את הצד שלו...
רבים מהסרטים נושאים גם אופי נסיוני: צוות הצילום נכנס לאט לתוך הצילום והופך מודע לעצמו (״אנחנו עושים סרט״) וקטעים תיעודיים מעורבבים עם קטעים מתוסרטים, מבלי לומר לצופה מהו מה.
אנחנו רגילים לראות בקולנוע אינספור סצנות שהן בחזקת ״אקדח במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית״ - כלומר, כל דבר קטן שנראה בסצנה אחת, יקבל משמעות המניעה את העלילה ומקדמת את פתרון הפאזל מספר סצנות קדימה. אך בסרטים איראניים, יש סצנות ארוכות, כמו של פחית מתגלגלת, במשך זמן רב ולא שום קידום לעלילה.
ולצד כל זאת, גם קולנוע קלאסי, עם סיפורים קצביים ושחקנים מקצועיים.
בסופו של הסרט, המגיש צ׳סטר מעיר כי אין להערכתו במאים ״גדולים״ איראניים כיום. והחידה נשארת: איך הדבר נוצר מלכתחילה בחברה כה סגורה? והאם דור הבמאים הדגולים היה בגדר ״תאונה משמחת״, מקריות שהסתימה, או שזהו רובד בלתי מוכר בחברה האיראנית ויצמחו כאלו גם בעתיד?
:
הפריט כבר התווסף
מסלול של כבר קיים בסל הקניות שלך!
לחצו על המשך כדי להחליף את מסלול הרכישה.
