אבא עם אלוקים

נדב גדליה (33) הוא יוצר מוזיקה ועיתונאי מוכר בציבור הדתי-חרדי. סרטו האישי "רווק עם אלוקים", בו סיפר כיצד הצליח להתחתן כשהוא אינו מוגדר מבחינה גיאוגרפית-חברתית במגזרים הדתיים השונים, הפך לפופולרי מאוד וזכה לאלפי צפיות. הביטחון העצמי שלו עולה עוד יותר כשהוא מוסיף לעצמו תואר שני בהצטיינות במדעי הרוח ומשווה לעצמו ארשת חכמה, ככותב בעל טור אישי ומרצה.

גם בתו הבכורה, טליה (4) מפרגנת לו על האבהות וזורחת, עד שמגיע עדן - ילד כמוהו, ממין זכר, רגיש ועדין שמצליח לערער את בטחונו העצמי עד כאב.

נדב מגלה שלמרות כל ההצלחות, הפוזות והתארים - אין לו מושג איך להרגיע את הילד החדש שגדל לפעוט בן שנתיים ולוקח את החיים קשה, מתעקש ובוכה על כל שעל (בדיעבד, קצת מזכיר את אביו הדרמטי).

נדב בקונפליקט: הוא לא מסוגל להגביל את הילד כדי לא לפגוע, אך גם לא להכיל את הבלגן הגדול שנוצר בבית. הוא שבור וחש רגשות אשמה ובושה המובילים אותו להסתגר בחדרו, להפסיק ליצור מוזיקה, לצפות יותר מדי בטלויזיה ובהמשך - לברוח החוצה עם חברים לברים ולשתות. בדיעבד, הוא מבוהל מעצמת האבהות המורכבת הטופחת על פרצופו ומזכירה לו שהוא די אפס דווקא בדבר החשוב והטבעי ביותר - שלא דמיין מעולם כקשה. לעומתו, הילה, אשתו - מסתדרת נפלא עם ההורות שזכתה לה ונראה שהעניין אינו מסובך עבורה כלל ועיקר מה שיוצר קנאה מסוימת בינו לבינה.

בתוך מסע בריחה מפרך, מוצא את עצמו נדב אפוף בתחושת בושה ואשמה שקשה לחמוק מהן. על הנייר הוא לכאורה 'עושה מה שצריך'; עובד ועוזר בבית, אך תחושתו מרוקנת. הוא מאמין ויודע שיש אבהות אחרת מעבר לבר. כזאת שמרגישה נוכחת הרבה יותר ואוהבת יותר, אבל אין לו דרך להשיג אותה.

התחושות הלא נעימות בד בבד עם הבריחה למקומות 'שמחים' בחוץ, יוצרת לחץ פנימי שקשה להדחיק ונדב (המצלם כל הזמן את המתרחש, במקביל) נצפה כשהוא חווה סחרחורות, כאבי גוף ופוחד באמת ובתמים שימות כתוצאה מכך. קשה לו להגדיר מה הוא מרגיש, אך זה נראה ומרגיש רע דווקא בגלל שאי אפשר להגדיר את מה שהוא מרגיש ומצלם.

אט אט, דרך בתו טליה המצחיקה בת הארבע, מגלה נדב את האבהות מחדש מול עדן המזכיר לו את עצמו הכואב והבורח לחיי יצירה וקריירה כדי להרגיש 'שווה'. משהוא מבין זאת, נדב בוחר להיוולד מחדש ולהתחבר לשורשיו האותנטיים ולשאוב מהם את כוחו. הוא לא משער בדעתו כמה דמעות יזיל עד שכל הכיווצים הסמויים שחווה בחייו יפתחו ויתרפאו. הוא 'נשרף' במנהרת תחושות קשות ומתקדם לליבו של ילדו/עצמו. הוא מגלה את הילד האמיתי, הטהור והאוהב, שמתחת למעטה הציניות, הפוזה והביטחון העצמי החיצוני. התהליך נראה כואב והדמעות נשפכות כמים, אך העקשנות הקמאית-מודרנית להתחברות טבעית וכנה עם בנו עדן - מעניקה לו מוטיבציה המאפשרת לו שלא לברוח יותר ממה שהוא מרגיש ולאהוב באופן נקי, ללא מחיאות כפיים וקהל כלל - כפי שאף פעם לא חלם שיאהב. המאמץ להתחבר לאבהות באמת מפתיע מאוד כשנדב מגלה אט אט שילדיו פורחים יותר, בזכותו ואף מלחינים בעצמם שירים בעלי סאב-טקסט מרתק הנוגע לחייו ומחזירים אותו להלחין שירים בעצמו.

דבר הבמאי

אבהות היא עניין טבעי הקיים מאז ראשית האנושות. אך מה עושים היום, כשהחיים דינמיים והרצונות החדשים להגשמה עצמית ושלווה כללית, מתנגשים עם האבהות המודרנית שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם רצונות אישיים? האם ישנה אבהות מתגמלת? ואיך מרגישה אבהות מלאת כנות ואמת רגשית?
בשאלות אבהות רבות מתחבטים נשים וגברים ברחבי העולם ובכללם הציבור הדתי/חרדי בו גדלתי ובו אני פועל. אם במגזר הדתי-חרדי שאלת ה'להתחתן?' כמעט ולא קיימת והיא נענית באופן מדיי בתשובה 'כמובן', הרי שעצם הקמת המשפחה אחרי החתונה מתנגשת באותם קונפליקטים אוניברסליים, בהם נפגשים כל גבר ואשה בעולם.
הקונפליקט מתעצם אף יותר, כשהורה שאפתן פוגש את חיי היומיום הכרוכים בגידול ילדים, שאינם דומים לאף דבר שחווה קודם לכן ולוקחים צעד אחד קדימה כשאתה חי לבד, ללא קהילה תומכת או מגזר מוגדר שמעניק לך תחושת ביטחון...
 בהורות, השאלה 'כיצד עושים את זה בכלל?' לא כוללת למטה תשובה ברורה. הניסיון 'לזרום' לא בהכרח עולה בקנה אחד עם המציאות הרגשית, גם כש'על השולחן' אין בעיות ספציפיות ופשוט מדובר בילדים המבקשים את שלהם: תשומת לב, חום ואהבה ללא גבול, כשבתווך ההורים די מוגבלים במשאביהם.
כשהרצון לשקט, שלווה והתפתחות אישית, מקצועית וכלכלית, מתנגש באופן יומיומי עם צרכי הילדים,  קשה להתעלם מההשלכות הרגשיות. אפשר להדחיק אותן ואפשר להביט להן בעיניים בענווה ולשאול כל יום מחדש: איך מתייחסים לילדים נכון? האם הפעם לבטל את רצונם או לבטל את רצוני? בסיפור ההורות של כל אחד ואחד אין תמיד מקום להנחיית הורים חיצונית. וודאי שהנחיה עשויה להועיל במידה מסוימת, אך הורות אינה מכונת כביסה. חוויית ההורות היא אישית לכל הורה. היא מקפלת בתוכה את הילד הפנימי הסמוי שבהורה אל מול הילד החדש שנולד זה עתה והתרגיל אינו מתמטי בהכרח. הרצון לאהוב את הילדים פוגש את הרצונות האישיים לאהבה והערכה - והתוצאה היא חוסר אונים רגשי, אפוף בחבלי בוץ של שאלות על גבי שאלות לגבי היחס הנכון להורות. היופי בהורות הוא שאי אפשר לעשות לגמרי 'העתק הדבק' ממה שגדלת עליו או שראית בבתים אחרים. אתה אמור לפלס את הדרך בעצמך אל ליבו של הילד האישי שלך, שירד לעולמך כדי שתנסה להבין את ליבו, תגדל אותו כמו שהוא צריך ולא בהכרח כמו איך שאתה רוצה או נוח לך...
מכיוון שהורות היא עניין אישי ודינאמי מאוד, אף מחקרים יבשים - שכולנו מוצפים בהם - עשויים אולי להעניק משהו להורה המסתגל, אך באותה מידה עשויים לבלבל. לא כל דבר 'עובד' ומסע רגשי אישי אינו דומה לשום דבר אחר. סרט מסע ייחודי כמו "אבא עם אלוקים" מבקש להעביר חוויה אישית מאוד ובו זמנית אוניברסלית ע"י הצגת סיפור אבהות אישי ללא פילטרים, בכנות, עם הומור ומודעות ורצון גדול להכיר את יסודות האבהות האישיים - לעומק. מסע שכזה יוצר הזדהות עמוקה והשראה לגבי אופי חדש של הורות. כזה הכולל, לפני הכל, הסרת המסכות ביננו לעצמנו, כדי שנוכל לממש את פוטנציאל האהבה הגלום בנו ולהעניק אותו לילדינו. מכאן אפשר רק להתקדם.