בחזרה לחיים אנלוגיים

כשכולנו רק מקטרים על המסכים – האיש הזה החליט לעשות מעשה

כולנו מרגישים זאת: את תחושת הריקנות אחרי שעה של גלילה אינסופית, את הניכור בשיחה שנקטעת על ידי התראה בטלפון (וזריקת המבט של בן שיחנו, שמראה שהוא או היא לא בקשב) ואת התסכול מכך שהזיכרונות שלנו קבורים בתוך ענן דיגיטלי, שאף אחד לא באמת מבקר בו. רובנו עוצרים בקיטורים או מדפיסים מדי פעם תמונה להדביק על המקרר, אבל הסרט "החזרה לחיים אנלוגיים" מספר על אדם אחד שהחליט שכל זה פשוט לא מספיק. בלי להטיף ובלי לנסות להחזיר את הגלגל לאחור, הוא יצא להוכיח שיש דרך אחרת לחיות. דרך שיש בה מגע, חומר והרבה מאוד סבלנות.

הסיפור מתחיל ברגע של ייאוש תרבותי: בשנת 2008, כשחברת פולארויד הודיעה על סגירת המפעל האחרון שלה וגריטת המכונות, העולם עמד לאבד את היכולת לייצר פילם מיידי לנצח. עבור פלוריאן קאפס, ביולוג אוסטרי עם תשוקה לכל מה שמוחשי, זה היה הקו האדום. במקום פוסט זועם, הוא גייס חברים וקנה את המפעל.

הסרט מלווה עשור של מאבק בלתי אפשרי, החל מהניסיון לשחזר נוסחאות כימיות שנעלמו מהעולם, דרך המאבקים מול משקיעים שלא הבינו למה שמישהו ירצה מוצר "איטי" ו"פגום" ועד ליצירת קהילה גלובלית של אנשים, הצמאים למוחשיות והחספוס של המגע. זהו דיוקן של אדם שסירב להיכנע לדיגיטציה של הרגש וסיפור על הניצחון הקטן (והגדול) של האיטיות על פני המהירות.

למה הבן שלי מתנתק לפעמים מהרשת ואיך המאבק של גיבור הסרט קשור לניסיון של כולנו למצוא קצת שפיות בעידן המסכים? קראו בסקירה המלאה בבלוג